<h1>ספר האסופות סימן ע"ו</h1>
<h2>דף ק.</h2>
אלו תשובות השיב ר' גרשם בר צדוק לבן אחותו על מה ששאל על הלב שנתבשל בקדירה עם שאר חתיכות של בשר (ירך) [כך] דעתי נוטה, אם של עוף הוא ומופרש הוא מן העוף, ולבדו הוא עומד בקדירה, עם שאר חתיכות, משערינן ליה בששים, ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אותו מאכל מותר, ואם לאו אסור, אבל הלב עצמו שנתבשל עם החתיכות אסור, דנעשה כחתיכת נבילה, הואיל ונתבשל עם הדם שבתוכו, דכי פליט דמא, בשעת בשול הוא דפליט, הדר בלע ונשאר בו האיסור, ולכך אמרינן אסור, ואי קשייא הא דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו, כלומר לפי שהדם כנוס בתוכו בתוך החדרים, לפיכך צריך לקורעו ולהוציא את דמו, לא קרעו, קורעו לאחר בשולו ומותר ומשמע בישולו ממש אין להטעות באותו בישול, דהאי בישול דצלי הוא והכי פי' לנו רבי' יצחק הק' מ"כ ודומה לו ויבשלו את הפסח בדברי הימים [ב' ל"ב] והא לא אפשר לאוקומיה בבישול ממש, דקא אסריה רחמנא דכתיב [שמות י"ב] אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל וגו' הכא נמי קורעו אחר בישולו דמותר בישול דצלי היכא דאי מנח ליה אגומריה, גומרי מישאב שאיב דמא ולא הדר בלע ומשום הכי שרי לבתר דאפיק דמא שנשאר בחדרים, דלא מצי פליט מחמת האור, ואם הלב מחובר הוא בעוף בשעת בשול, לא משערינן ליה בשיעור הלב יחידי, אלא בעוף עצמו, דהעוף עצמו נעשה נבלה, הואיל והלב מחובר, ואם יש באותו בישול ששים כנגד כל העוף מותר, ואם לאו אסור, שהרי כל איסור הדבוק והמחובר בחתיכת היתר ומתבשל עמה, אותה חתיכה נעשית נבילה, כדתניא [ק"ח ע"ב] טיפת חלב שנפלה על החתיכה, כיון שנתנה טעם בחתיכה, חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואוסרת כל החתיכות כלן, דברי ר' יהודה והני מלי היכא דאין מכירין אותה, אבל מכירין אותה מסלקינן להו, ואידך משערינן בששים כשיעורא דרבנן כדתנן [צ"ו ע"ב] וכן חתיכה של נבילה ושל דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירן בנותן טעם, דהיינו ס', ואם לאו כלן אסורות, אלמא דהיכא דמחובר האיסור בהדי חתיכה דהיתר, משוי לה כנבילה מההוא דטפת חלב וכו' לענין לב נמי כיון דמחובר בהדי עוף או בשאר חתיכה דנבילה, או בשאר חתיכא דהתירא ונתבשל בהדי שאר חתיכות דהיתר כאלו הוי כמו נבלה ומשערינן ליה בס' שיעור דידיה.
<h2>דף קט.</h2>
אלו תשובות השיב ר' גרשם בר צדוק לבן אחותו על מה ששאל על הלב שנתבשל בקדירה עם שאר חתיכות של בשר (ירך) [כך] דעתי נוטה, אם של עוף הוא ומופרש הוא מן העוף, ולבדו הוא עומד בקדירה, עם שאר חתיכות, משערינן ליה בששים, ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אותו מאכל מותר, ואם לאו אסור, אבל הלב עצמו שנתבשל עם החתיכות אסור, דנעשה כחתיכת נבילה, הואיל ונתבשל עם הדם שבתוכו, דכי פליט דמא, בשעת בשול הוא דפליט, הדר בלע ונשאר בו האיסור, ולכך אמרינן אסור, ואי קשייא הא דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו, כלומר לפי שהדם כנוס בתוכו בתוך החדרים, לפיכך צריך לקורעו ולהוציא את דמו, לא קרעו, קורעו לאחר בשולו ומותר ומשמע בישולו ממש אין להטעות באותו בישול, דהאי בישול דצלי הוא והכי פי' לנו רבי' יצחק הק' מ"כ ודומה לו ויבשלו את הפסח בדברי הימים [ב' ל"ב] והא לא אפשר לאוקומיה בבישול ממש, דקא אסריה רחמנא דכתיב [שמות י"ב] אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל וגו' הכא נמי קורעו אחר בישולו דמותר בישול דצלי היכא דאי מנח ליה אגומריה, גומרי מישאב שאיב דמא ולא הדר בלע ומשום הכי שרי לבתר דאפיק דמא שנשאר בחדרים, דלא מצי פליט מחמת האור, ואם הלב מחובר הוא בעוף בשעת בשול, לא משערינן ליה בשיעור הלב יחידי, אלא בעוף עצמו, דהעוף עצמו נעשה נבלה, הואיל והלב מחובר, ואם יש באותו בישול ששים כנגד כל העוף מותר, ואם לאו אסור, שהרי כל איסור הדבוק והמחובר בחתיכת היתר ומתבשל עמה, אותה חתיכה נעשית נבילה, כדתניא [ק"ח ע"ב] טיפת חלב שנפלה על החתיכה, כיון שנתנה טעם בחתיכה, חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואוסרת כל החתיכות כלן, דברי ר' יהודה והני מלי היכא דאין מכירין אותה, אבל מכירין אותה מסלקינן להו, ואידך משערינן בששים כשיעורא דרבנן כדתנן [צ"ו ע"ב] וכן חתיכה של נבילה ושל דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירן בנותן טעם, דהיינו ס', ואם לאו כלן אסורות, אלמא דהיכא דמחובר האיסור בהדי חתיכה דהיתר, משוי לה כנבילה מההוא דטפת חלב וכו' לענין לב נמי כיון דמחובר בהדי עוף או בשאר חתיכה דנבילה, או בשאר חתיכא דהתירא ונתבשל בהדי שאר חתיכות דהיתר כאלו הוי כמו נבלה ומשערינן ליה בס' שיעור דידיה.
